טוראי יעקב (קובי) דיפאני ז"ל

קורות חיים

קובי (יעקב) דיפאני, בן הראל ושלומית, נולד ביום כ"ו באייר תשל"ד (18.5.1974) בנצרת עילית. קובי היה הילד האמצעי להוריו ולו אחות בכורה רונה ואח צעיר ממנו ובן הזקונים סהר.

בילדותו היה קובי חברותי ושובב שאהב לעשות מעשי קונדס, היה שנון בלשונו, והתבטאויותיו גרמו לכל תלמידי הכיתה לפרוץ בצחוק, ולא אחת הביא את המורים לעצור את השיעור, לחייך ולצחוק.

את התשובות לשיעורי הבית היה מקריא בקול רם ובצורה שוטפת ממחברת שהייתה בעצם ריקה, היה משאיר את מוריו פעורי פה, ועליו אמרו תמיד שיש לו חיוך כובש שלא ניתן לעמוד בפניו, ובטח שלא לכעוס כי הוא כה חכם ונבון.

קובי עבר בהצלחה את המבחנים לאיתור תלמידים מחוננים ואת לימודיו בבית הספר היסודי גולן סיים בהצלחה.

בכיתה ז' החליט לחזור בתשובה, גייס לשם כך את ההורים והצליח לשכנעם שברצונו ללמוד בישיבת 'תקוות יעקב' אשר בשדה יעקב, וכמו בכל מקום שאליו היגע חיש מהר השתלב, רכש חברים והצטיין בלימודים.

הוריו, שלומית והראל, כבדו את דרכו החדשה, תמכו בו ויצרו עבורו סביבה תומכת גם כשיצא בשבתות. אמו דאגה שבבית תשמר השבת ותמיד זכרו לומר ולתת לו את התחושה שבכל עת ובכל זמן יכול הוא לחזור הביתה.

בשנת 1987 עברה המשפחה להתגורר במגדל העמק וקובי, בהיותו בכיתה ט', החליט לעזוב את הישיבה ואת הדת והחל את לימודיו בבית הספר 'אורט רוגוזין' במגדל העמק. כהרגלו השתלב מיד בביה"ס הן לימודית והן חברתית. הצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד ואף הדריך בה. שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של בית"ר מגדל העמק.

קובי היה בחור גבה קומה, שחרחר ושרירי. אהב את הבריות והן אהבו אותו, תמיד היה מוקף בחברים וחברות כשחיוך נסוך על פניו.

למד לבדו לפרוט על גיטרה ואהב מאוד מוסיקה, העריץ את להקת 'פינק פלויד', וכל מכתב נהג לחתום במילים "Shine On" הלקוחות מאחד משיריה המפורסמים.

המוסיקה לא פסקה להתנגן בביתו ובחדרו. היה לו טעם מיוחד במוסיקה. כל שיר שהושמע ליווה את כל הסובבים אותו. אהב מאוד את שיריה של הזמרת מזי כהן ובפרט את השיר 'שם באבן', המגולל את סיפורו של חייל שנפל.



שם באבן / מזי כהן



מעשן התותחים

הוא שב אלי, נישא קדימה

מחכה עם זר פרחים

לקשט גיבור של אמא

קר לך, היום חמים

האבל נח בנמל הבית

ארבעה לובשי מדים

נושאים אותך, עלה של זית.



מי שהיה לא יהיה כוכב רוק,

עדיין לא למד לפרוט על הגיטרה.

מי שהיה לא יגיע רחוק,

ילד שאתמול נפרד מבית הספר.

מי שהיה לא ירגיע תינוק,

כי עשרים שנה עדיין לא מלאו לו.

ועכשיו הוא שם באבן

ועכשיו הוא שם באבן

שם באבן



קול דמעה על הארון

הוא לא יכול היה לדעת

את קולות הנצחון

האדמה תמיד בולעת

תנו לילד כאן לבחור

אותות גבורה, עיטור של ערך

שם באפילת הבור

איפה היא צידקת הדרך?!



מי שהיה לא יהיה כוכב רוק...



קובי היה נער ערכי, התחנך על אהבת האדם והארץ, הרבה לטייל ברחביה ונופיה עם משפחתו ובעיקר אהב את אזור רמת הגולן. היה מרותק לסיפורי ההיסטוריה שסיפר אביו הראל על האתרים בצפון, על הקרבות והמלחמות.

בהתנהגותו היה נעים הליכות, דאג לכבד תמיד את האדם העומד מולו. חבריו לספסל הלימודים שעלו מארגנטינה סיפרו כי קובי נהג כלפיהם בכבוד, דאג לקרב ולסייע להם בקליטתם בארץ. את לימודיו סיים בביה"ס 'אורט רוגוזין' במגדל העמק והצטרף לגרעין הנח"ל נענ"ע עם חבריו מתנועת הנוער. בגרעין הכיר את דפנה נבו, עלמה מיוחדת ממרכז הארץ. הייתה ביניהם אהבה גדולה.

עוד בטרם גיוסו קיבל זימון לחיל המודיעין, לקורס קדם צבאי ארוך, אך החליט להמשיך דרכו עם חבריו מתנועת הנוער.

קובי תמיד היה מוקף בבנות, ששרתה ביניהן ידידות מופלאה. כל אחת מהן היתה מנהלת איתו שיחות נפש כי קובי ידע להקשיב, לסייע ולומר את המילה הנכונה, בזמן הנכון. דפנה קיבלה את כל החברים והחברות מפני שידעה כי זהו קסמו של קובי, ולבו שייך רק לה.

קובי היה ספורטאי בנפשו והצטיין במיוחד במשחק הכדורסל וריצה למרחק. מידי ערב היה רץ משכונת נוף העמק לצומת נהלל וחזרה.

אהב מאוד את גרעין הנח"ל מחד, ומאידך חלם להיות לוחם בגדוד ההנדסה. לאחר לבטים החליט לעזוב את הגרעין ולממש את החלום, התגייס והחל את הטירונות בחיל ההנדסה.

מתוך דברי מפקדו בעבר, סא"ל אליעזר ביטנסקי, שהיה מפקד בסיס הטירונות דאז: "קובי היה דמות של לוחם צעיר, נחוש והחלטי, לוחם אשר התעקש ואתגר את מפקדיו, כדי שיתירו לו לבצע את המבחנים המסמיכים, אשר יאפשרו לו להשלים את הכשרתו כלוחם. קובי עמד בכל המבחנים בהצלחה, סיים את הכשרתו בטירונות המפרכת והתכונן לפרק חדש בחייו הצבאיים".

נשאלה השאלה כיצד מפקד בט"ר מכיר חייל טירון הכרות כה קרובה? אם כן, בסיום כל יום מפרך בטירונות, כשכולם היו מותשים והולכים לישון, קובי היה רץ סביב הבסיס, הפגין מוטיבציה גבוהה ובלט בנחישותו וברצון העז להצליח.

ב-2 באוגוסט 1993, ט"ו באב - חג האהבה, יצא קובי ברכב מבסיס הטירונות "עציון" ובלב העיר בית לחם התרסקו כל החלומות והתקוות מפגיעה של אוטובוס נהוג בידי פלסטיני. קובי נפצע קשה מאוד והיה שרוי בחוסר הכרה מרגע הפציעה ועד מותו. קובי נלחם מהרגע הראשון על חייו וכך גם במשך 17 וחצי השנים שעברו, המשיך את מלחמת הקיום.

במשך כל תקופת פציעתו, פקדה אמו שולמית את מיטתו מידי יום בבתי החולים השונים בארץ, ללא לאות ובמסירות רבה סעדה, תמכה, טיפלה ודברה אל בנה האהוב. דפנה חברתו לוותה אותו בשלוש השנים הראשונות לפציעתו, בהאמינה כי יתעורר מהתרדמת בה היה שרוי וישוב אליה. לצערנו לא חל הנס המיוחל.

ב-17.1.2011 נשם קובי את נשימותיו האחרונות ונפח את נשמתו בשעה 05:15 לפנות בוקר.

סא"ל זכי יפת, מפקד יחידת המחץ ספד לו באמרו: "סיפורו של קובי הלוחם אשר לחם בעוז עד רגעיו האחרונים הינו חלק בלתי נפרד ממורשתו של גדוד המחץ. סיפורו יסופר לכל לוחם ולוחם בגדוד ההנדסה".