היום, מחלון ביתה של בתנו, ראיתי פרח ראשון בוער בירק הפונציאנה המתחדשת. עוד מעט ילהט העץ כולו אל שמי הקיץ המאובקים - וכבר חלפה שנה. העת חיה.
לא ספדתי לך במלים - כי אפסו המלים מהביע. ריקות ודהויות עמדו לפני מלות הכאב והצער. ללא שפה נותרתי. בדודה ושותקת מאוד.
ולו נמצאו לי מלים - מלים אחרות, איומות ושחורות מתהומי האין - אל מי הייתי מדברת בשפתן הנוראה? מי היה מבינן?
ולכן כה עצמה חומת-הלבד מסביבי וכל הזעקות נשתקו אל תוכי.
עברתי את הארץ הגדולה הזאת, המנצחת, לאורכה ולרוחבה והבטתי בה בשני זוגות עיניים. בעיניך הגאות, המנצחות ובעיני הבוכות.
ושני בנינו הביטו בה והכירוה. ועיניהם צעירות וגאוות אביהם במבטם. בסקרנות אכזרית בלשו אחר המוות הזרוע בה - ואני לא כיהיתי בם. הם יודעים וזוכרים את מחיר שחרורה. הם ראו את האלמנות והשכול שחוחים על הקברים הצעירים. שמעו את בכיים, וזעקתם אל נפשם הבקיעה.
הם יודעים את כאבם ללא-נשוא של הגעגועים בהתרפקם אל אין-מוצא, ושל הזכרונות.
בתנו תמר, נולדה בחיוך של עצב. לעולם ריק-מאבא הבאתיה. לא יניפוה זרועות אמיצות גבוה-גבוה. לא שאון-צהלה בין כתלינו. לא עוד שמחה.
מה חש לבבה הזעיר הלחוץ אל חזי אל מול תמונתך?
אך ישנו הבית הזה החם, החזק, הטוב. ורעינו הטובים-טובים עמנו יחד. ואנו - את היופי, הרעות, האהבה - נישא אל מול האין.