חריצותו של יענקלה היתה בלתי רגילה, ואף ההספק שלו היה עצום. נוסף לעבודתו כמורה ומחנך, לא וויתר על מבצעים שונים. הוא פשוט אהב לעבוד. בשעות הצהריים בקיץ, כשכולם היו נחים, היה עולה על הטרקטור וחורש בשטח הנוי של ביה"ס או בגן הירק. היו ימים שהיה נוהג לקום ב-4 לפנות בוקר לעזור לדייגים במשלוחים, ולשעור היה מגיע תמיד בזמן. חריצותו זו הקסימה אותנו. ילדי הכיתות האחרות שזכרו אותו מהעבודה בסלק ועדיין לא נפגשו אתו בפגישה קרובה יותר, כמונו, לא הבינו מה אנו משבחים אותו כל כך.
יענקלה אהב לבלות בחברתנו. היה בא להשתולל אתנו מדי פעם. בצהרי יום חורף של שמש היה מלהיב את כולנו במשחקי כדור ולא מוותר גם לבנות... בבקרים הקרים בחורף, כשהיה קשה לקום מהמיטה החמה היה רץ אתנו ריצות בוקר. בפעם הראשונה לא רצינו לצאת מהמיטות, אבל הוא שכנע אותנו, ולאחר שרצנו פעם מספר רונדלים נוכחנו כמה זה פנטסטי - ממריצים את הדם, מתעוררים ומתרעננים, וגם השעור מקבל טעם טוב הרבה יותר.
באחת משיחות הבית עורר אותנו לתכנן מבצע בשטח ביה"ס, מבצע של כיתתנו שיהיה שי לביה"ס עם עברנו לגיל הנעורים. הרעיון שלו היה - שתילת דשא בדרך לברכת השחיה. בתחילה לא האמנו שנצליח להפוך את השטח המוזנח הזה לשטח מעובד וירוק, אולם היחס הרציני של יענקלה השפיע גם עלינו, ותוך זמן קצר התלכדנו סביב המפעל. וכמה בנים השקיעו בו הרבה עבודה ויחס במיוחד, וכך יש לנו עתה שם דשא לתפארה. שוב אין הדרך לבריכה כל כך מאובקת והשטח מסביב ירוק ורענן.
יענקלה היה גם זמר מצוין. בטיולים היה מלמד אותנו שירים שהיו אהובים עליו. אני נזכרת בטיול אחד לירדן. טיילנו אז שתי כיתות יחד. הוא לימד אותנו מנגינה בלי מלים, כזאת מסולסלת ומשתפכת. נדבקנו למנגינה זו ושרנו אותה כל שעות הטיול ועד היום היא מצטלצלת באזני.
יענקלה בארוחות בבית: היו מאכלים מסוימים שהיו אהובים עליו במיוחד. כך למשל הטחינה. היה אוכל טחינה בוקר, צהריים וערב. מתבל בה כל מאכל - ביצים, סלט, אורז, בשר, דגים, מה לא? באותה תקופה היתה כיתתנו מקבלת יום יום דלי טחינה, כי גם אנו נדבקנו ב"שגעונו". מלבד הטחינה אהב כל מיני תבלינים חריפים ואנו "ילדי התנובה" התחלנו להתלהב יחד אתו מכל המאכלים האלה. יש לציין שמבחינת ה"פיגורה" של הבנות היה זה אסון ממש...
בטיולים עם יענקלה - היה הופך כל מאמץ להנאה וסיפוק. זכורה לי העליה לנס הרים בטיול השנתי לירושלים. אנו במעלה הואדי נושפים ומתנשפים ויענקלה וירוחם משוחחים ביניהם בקול כדי שכולנו נשמע: "אתה מאמין שיצליחו לעלות? - מה אגיד לך, אני מסופק, ספק גדול בעיני... רגע! שכחנו את החבלים, אבוד! בלי החבלים אין סיכוי בכלל שיעלו מה יהיה?" כך ניסו לעשות פניקה... קשה להגיד שהאמנו לכל המתיחות האלו, בכל זאת הקורקבנים שלנו רעדו כהוגן. כשהגענו לבסוף לפסגה לא היה קץ לצהלותינו. וכאן מתברר שיענקלה שכח את משקפיו בעמקי הואדי, על צינור ליד המעין. רגע עמד וחכך בדעתו האם לוותר על משקפיו ומיד החליט שאינו מוותר. תארו לכם, הוא עשה שנית את כל הדרך הזאת הלוך ושוב ועד שאנו מתארגנים לארוחת הבוקר תוך פחות משעה הוא מופיע ומנופף מרחוק במשקפיו - ואנו מושכים כתפינו מרוב התפעלות!
בתחילת השנה, כשהתחיל ללמד אותנו - היה מרבה בעישון. אומרים שהיה מעשן עד 70 סיגריות ביום! אני נזכרת שלרוב היה לבוש מכנסיים קצרים וצרים, את המצית היה מחזיק בכיס הקדמי הקטנצ'יק. במשך השעור היה מדליק מספר לא מבוטל של סיגריות וכל פעם היתה ידו מחטטת בכיס זה הקטנטן כדי לשלוף את המצית. חטוט זה בכיס שהכיל בקושי את האצבע הפריע לעין ובכלל עצם העישון המוגבר בכיתה לא הוסיף לשעור... ויענקלה הכיר בכך. ביום בהיר אחד הופיע לכיתה והודיע בחגיגיות שהוא ונירה החליטו להפסיק לעשן. והוא מספר: "עבר עלי לילה נוראי, הרגשתי כמו נרקומן - כל הלילה הסתובבתי ולא מצאתי לי מקום. אבל התגברתי ועמדתי בנסיון, מצצתי את סוכריות המנטה שחיה נתנה לי בכל-בו בתור 'במקום'".
נירה חזרה עד מהרה לעישון, ואילו יענקלה עמד בזה עד יום מותו.